המפלט

עשיתי את זה.. אני בדרך לחיות את החלום שלי התקבלתי ללימודים.. בלי ניסיון בלי ידע רק הכשרון, רק הדמיון שלי שהביא אותי לפה..

וכמובן שעם החלום באים הפחדים.. הרבה מה אם?... מה אם זה מוקדם מידי, מה אם אני לא אצליח, מה אם אני טועה, מה אם אני לא אמצא את עצמי גם שם..

חריגה שכמותי תמיד הייתי , אולי למראית עין זה נראה שיש לי הכל רשימה של V זה מה שאני - פעם חשבתי שזה מה שעושה את הקסם זה מה שהופך אותי לאחרת אבל אני כבר לא רואה את זה, אני לא רואה ייחוד, אני לא רואה קסם, אני רואה חריגה, פג חברתי, חוסר יכולת בסיסית לשמור על יחסים לטווח ארוך ומה אם גם בלימודים זה יקרה לי? מה אם אני שוב אכיר לעומק את המושג לבד..

אני שונאת ימי שישי זה הימים בהם אני נזכרת "בחברים" , מתי אני ארגיש שלמה, מתי אני אפסיק לחפש, הלוואי שיכולתי כל החיים רק לצייר לבנות לי תמונות של עולם שאני לא חיה בו, של נופים שאני לא יכולה לגעת בהם, של חיות שלעולם לא אראה מקרוב את היופי שלהם, לפחות זה משכיח קצת את הלבד, צבעים של העולם,העולם שלי..

וכמו בחיים ,אנשים אני לא יכולה לצייר הם יוצאים לי מעוותים, לא מדויקים, לא יפים ומצחיק שזה אחד החלומות שלי לדעת לצייר אנשים, להצליח בזה בדיוק, בשלמות.. מצחיק איך כל דבר שאנחנו עושים משקף באיזשהו אופן אותנו, את הפחדיים שלנו, את מה שאנחנו יכולים או לא יכולים לעשות..

לפעמים מהחלון יש קרני אור והם מוטלים על המיטה שלי והם כל כך נעימות ולפעמים אני מקווה שזה ישטוף את כולי ואני אעצום עיניים וזה יקיף אותי ורוח של הים וריח של מקום רחוק ישטוף אותי.. אבל אז אני נזכרת שזה רק עוד הפרעה...

ליאור