בלבול

למה הכל חייב להיות כל כך מבלבל, כל כך מסורבל, למה השאלות הגורליות צריכות המון מחשבה למה זה לא דבר שיכול לבוא מבפנים

ולהתפרץ החוצה, כשהייתי ילדה חשבתי שידעתי מה אני רוצה ,רציתי לשיר, להופיע על במות אמרתי לעצמי שלא אוותר על החלום הזה

שאני צריכה רק עוד טיפה להתבגר ואני אהיה שם, מתישהו וככל שעברו הימים ואיתם השנים החלום הלך והתרחק

ונכון באמת למדתי  שכן יש בי את היכולת הזאת ולא רק אני רואה אותה, והעובדה שהמשפחה לא מחמיאה או דוחפת  לא אומרת שזה לא

קיים ועדיין אין לי את הכוח לדחוף לשם, ההיגיון אומר לי פשוט תלמדי משהו, לכי לאוניברסיטה תלמדי איזה מקצוע, תעשי איזה תואר, תעסקי

במקצוע שגרתי ותחיי חיים רגילים ונורמלים אבל הלב שלי שם אני פשוט לא מאמינה שאני אצליח.

הרבה מחשבות, לא יודעת לאיזה כיוון, לא מבינה איך דברים יסתדרו עם בכלל אני רק רואה איך הם מסתבכים בהם.

כמה שחשבתי שהשתניתי, שהתבגרתי אני מתחילה לחשוב שאולי בעצם אני עדיין באותו מקום וכשתבוא הזוגיות אם בכלל תבוא

שום דבר לא יהיה שונה, וגם הבא בתור ילך וגם זה שאחריו ואני כל כך רוצה לזמן לעצמי משהו טוב ושדברים יסתדרו למה זה קשה להאמין

שדברים טובים עוד יקרו לי ובאמת בלי איזה כשלון חרוץ!?

הלוואי שהייתי יודעת יותר, שהיה לי כיוון...